החלטה בתיק ע"מ 1387/13

האישומים נגד העורר

כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו שתי עבירות: שוד וניסיון לשוד, שניהם תוך שימוש בכוח.

לפי כתב האישום, ביום 18/2/13, ביחד עם שניים מחבריו, עבדאללה ומנואר, החליט לגנוב טלפונים ניידים מכלי רכב שעוברים בכיכר הכפר. העורר וחבריו המתינו עד שמכונית ישראלית החליקה על שלולית שמן שהייתה על הכביש, ופגעה ברכב אחר. כשנהגת הרכב - גב' קטי אוחנה - יצאה ממנו, כיוון אותה המערער אל מקום הפגיעה והסיח את דעתה, ובינתיים חברו עבדאללה פתח את דלת הרכב ונכנס לתוכו. הוא אחז בחוזקה בידיה של בתה בת ה- 14 של קטי שישבה ברכב, וניסה לחטוף ממנה את מכשיר הטלפון הנייד שהחזיקה. כשניסתה הילדה להיאבק בעבדאללה, אחז העורר בצווארה בניסיון לחנוק אותה. החבר השלישי, מנואר, נכנס אף הוא לרכב ואחז בילדה, בעוד עבדאללה ממשיך להכותה. בשלב מסוים, עזבו העורר וחבריו את המקום בלי הטלפון.

מאוחר יותר באותו ערב שוב ארבו העורר וחבריו לרכב ישראלי. כשהגיעה למקום מלכה לויס ברכבה, ובו ארבעת ילדיה, היא נאלצה לעצור את הרכב כדי לא להחליק בכיכר. אז פתחו העורר וחבריו את אחת מדלתות הרכב, ולקחו מתוכו מכשיר טלפון נייד. תוך כדי הגניבה נתנו העורר או חבריו מכה לאחד מילדיה של גב' לויס. העורר וחבריו נמלטו מן המקום, ולמחרת מכרו את המכשיר שגנבו, תמורת 500 ש"ח.

בהחלטה ארוכה ומנומקת תיאר כב' השופט אריה דורני את חומר הראיות בתיק, את עברו הפלילי של העורר - הכולל הרשעות ביציאה מן האזור וכניסה לישראל ללא היתר, וכן גניבה ופריצה לרכב בירושלים משנת 2011 - מנה שיקולים לחובת העורר, כגון ביצוע העבירה בצוותא ובתחכום, ותיאר תקדים דומה. לבסוף פסק כי יש תשתית ראייתית שסביר כי תביא להרשעתו של העורר, וכי יש עילת מעצר של מסוכנות בגין האלימות שהפעילו העורר וחבריו, ולאור הרשעותיו הקודמות. לכן הורה כב' השופט דורני על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

ההגנה הגישה ערר על החלטה זו.

טיעוני הצדדים בערר

בדיון בפניי טען הסנגור, כי לא היה נכון לקבוע שמדובר בשוד, שכן כוונתם של העורר וחבריו הייתה לגנוב טלפונים ניידים, ולא להפעיל אלימות. העורר לא הכה אלא לכל היותר דחף את גב' לויס, ולא היה צורך בטיפול רפואי. העורר עצמו לא עשה פעולה אלימה כלשהי. הוא עמד בצד וחבריו הם שפתחו את דלתות המכוניות, גנבו את המכשיר, ומאוחר יותר מכרו אותו. הסנגור התרעם על כך שכתב האישום לא  מפרט מי מבני החבורה עשה כל פעולה, והדבר יפגע ביכולתו של העורר להתגונן במשפטו. העורר קטין ויש לתת לעברו הפלילי משקל מוגבל; כך עשה גם בית המשפט קמא, שלא השתית את החלטתו על העבר הפלילי של העורר. לשאלתי, ביקש הסנגור כי יוגש לבית המשפט תסקיר מעצר. הוא הדגיש כי אביו של העורר לא הוזמן לחקירה ולא ניתן לו לפגוש את העורר.

התובע המלומד טען כי גם אם העורר לא השתמש בכוח בעצמו, הוא אחראי למעשיו של חבריו מכוח דיני השותפות. בשני המקרים היה שימוש בכוח, מה שהופך את מעשי החבורה לשוד ולא לגניבה. המפלילים מזכירים את העורר כמי שיזם את ביצוע העבירות ונכח במקום השוד. כתב האישום אינו מציין איזו פעולה בדיוק עשה כל אחד מן המעורבים, והסיבה לכך היא שבנוגע לחלק מן הפרטים יש סתירות באמרות המעורבים. אך התמונה הכללית היא של שותפות מלאה במעשים. הם היו מתוחכמים יחסית, ונעשו בעורמה בצוותא, תוך ניצול מצבי מצוקה של הקורבנות, ועל כן יש בהם סיכון מוגבר. העורר ניסה להטיל את האחריות למעשים על אדם נוסף, ובכך למלט עצמו מאחריות. בצירוף עברו הפלילי של העורר, יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים.

לשאלתי מדוע לא ניתן לעורר לפגוש את אביו בעת החקירה, השיב התובע כי לאור העובדה שבאירוע היו מעורבים קטינים נוספים המוכרים לאב, וכדי שלא לפגוע בהם, המשטרה לא רצתה שיידע את פרטיהם.

במאמר מוסגר אציין כבר עתה, כי טיעון זה נראה בעיניי תמוה. אך עיון בתיק החקירה העלה שאביו של העורר דווקא זומן לתחנת המשטרה, אך הובהר לו שלא יוכל להיות נוכח בחקירה, משום שהוא מכיר את המעורבים האחרים והיה חשש שישבש את החקירה. בניגוד לנימוק שהעלה התובע, הנימוק שרשמו השוטרים הוא לגיטימי, ולא ראיתי מקום להתערב בו.

התובע הגיש לעיוני פסיקה שעסקה בעבירות רכוש ושוד, שבהן נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים, גם בישראל. התובע התנגד לקבלת תסקיר מעצר, הן משום שלטענתו אין סמכות בחקיקה באזור להורות על עריכת תסקיר כזה, והן משום שבמקרה זה ברור שהמשפחה לא יכולה להשגיח על העורר. מאמרתו של העורר עצמו עלה, שאביו כבר נואש מלטפל בכל הבעיות שיוצר העורר, וכבר לא יסכים לממן לו ייצוג משפטי.

לשאלתי, התברר כי העורר עזב את בית הספר וחדל ללמוד בכיתה י"א.

דיון והכרעה

התשתית הראייתית לא הייתה שנויה במחלוקת אמיתית בין הצדדים. לכן אזכיר רק בקצרה כי העורר עצמו הודה באמרתו בכך שתכנן יחד עם שני חבריו לגנוב טלפונים ניידים מנוסעי מכוניות שיחליקו בכיכר הכפר. הם יצאו ופעלו יחד. פעם אחת נכשל ניסיונם לגנוב טלפון כי הילדה שהחזיקה אותו אחזה  בו בחוזקה, ובפעם השנייה הצליחו לגנוב טלפון מתוך רכב. כפי שציין התובע בטיעוניו, העורר הודה גם בכך שניסה להטיל את האחריות על אדם אחר, חמזה, כדי שהמשטרה לא תחשוד בעורר.

שותפיו של העורר למעשים, עבדאללה חטיב ו- מנואר צלח א-דין - הודו אף הם במעורבותם במעשים, והפלילו את העורר בשותפות עמם ובייזום המעשים. עבדאללה מסר כי למיטב ידיעתו באחד המקרים העורר הוא שגנב את הטלפון מן הרכב, וכך העיד גם מנואר. יש סתירות בין המפלילים בשאלה כמה כסף קיבלו תמורת מכירת הטלפון הגנוב, ומי התחלק בכסף.

הנשים שנפגעו באירועים שהוזכרו מסרו פרטים דומים על שיטת גניבת הטלפונים מתוך רכבם, ואחת מהן, קים אוחנה, זיהתה את עבדאללה כמי שפתח את דלת מכוניתה, עיקם את ידה וניסה לחטוף את המכשיר מידיה.

בניגוד לטיעונו של הסנגור, כאילו העורר רק עמד מן הצד ולא נטל חלק במעשי חבריו, הראיות מלמדות כי היה שותף מלא למעשים. הוא יזם אותם, נכח במקום, סייע לחבריו באופן פעיל, ולטענת שני חבריו אף נהג באלימות באחד המקרים לפחות. גם אם לא תתקבל הגרסה שלפיה הוא עצמו הפעיל כוח כלפי נפגעי העבירה, הרי לפי דיני השותפות הוא נושא באחריות למעשים האלימים ולתוצאותיהם, בדיוק כחבריו.

קיימת אפוא תשתית ראייתית המספיקה בשלב זה כדי לקבוע, שיש סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום; אם לא כמבצע עיקרי לפחות כיוזם המעשים וכשותף מלא להם. מכאן, שהשאלה המרכזית בערר זה היא, האם התשתית הקיימת מקימה עילה למעצר העורר עד תום ההליכים.